המבקשים/הנאשמים עותרים להשיב לידיהם פיקדון כספי שהופקד במסגרת מ"ת 36120-07-12 (מחוזי - באר שבע).
אין חולק כי ביום 26.12.12 במסגרת הדיון בתיק העיקרי (36105-07-12), הסתיימו ההליכים המשפטיים שננקטו נגד הנאשמים ודינם נגזר.
משתמו ההליכים המשפטיים כנגד הנאשמים כנזכר לעיל, אלה פנו בבקשה להורות על השבת הפיקדונות הכספיים שהופקדו על ידם במסגרת הליך זה, וכן ביקשו כי אלו יוחזרו לידי בא כוחם כ"מוטב" בהתאם לייפוי הכוח שצורף לבקשתם, שכן לטענתם אין ברשותם חשבון בנק פעיל שבאמצעותו יוכלו לפדות ההמחאות.
תגובת המאשימה התבקשה והתקבלה. בתגובתה נטען כי זו אינה מתנגדת להשבת כספי הפיקדון כמבוקש אלא לשיטתה, יש לעשות כן, תוך קיזוז הקנס והפיצוי שהוטלו על כל אחד מהמבקשים במסגרת גזר הדין שניתן בעניינם.
המאשימה ציינה בתגובתה כי הנאשמים שוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים וכחלק מתנאי שחרורם, הפקיד כל אחד מהם עירבון כספי בסך של -10,000 ש"ח.
בתשובתם לתגובת המאשימה, טענו הנאשמים כי המאשימה אינה רשאית לקזז כספי ערובה תוך שינוי ייעודה של הערובה, שכן זו הופקדה אך לשם הבטחת התייצבותם להליכי שפיטה, ובוודאי שלא לצורך תשלום הרכיבים הכספיים שבגזר הדין.
לאחר עיון בבקשה, בתגובת המאשימה ובתשובת הנאשמים, באתי לכלל דעה, כי כי יש לקבל הבקשה ולהורות על השבת כספי הפיקדון שהופקדו במסגרת תיק זה לידי ב"כ הנאשמים אשר ירשם כ"מוטב" בהמחאות.
למסקנה זו הגעתי על יסוד המפורט להלן.
כידוע, כספי ערובה, המופקדים כפיקדון מטעם הנאשמים במסגרת החלטה המורה על שחרורם ממעצר לרגל כתב אישום שהוגש נגדם, נועדו להבטיח את תנאי השחרור, לרבות התייצבות למשפט וזאת, עד לגמר ההליכים הפליליים.
משתמו הליכי המשפט והנאשמים עמדו בתנאים שנקבעו לשחרורם, עומדת להם הזכות כי כספים אלה יושבו לידיהם. המדינה מחוייבת להחזיר את כספי הערבות כחלק מחובת הנאמנות החלה עליה בהחזקה ובשמירה של כספי הציבור.
יפים לעניין זה דברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 4972/07 בעניין
עאטף פואז נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הרשות השופטת, 20.3.2008):
"כספי ערובה לצורך שחרור מופקדים על ידי נאשם במסגרת מפורטת וסדורה שהוגדרה לצורך כך בחוק למטרה מוגדרת מראש. עם סיום הליכי המשפט, ומקום בו לא הופרו תנאי השחרור, פוקעת התכלית שלשמה מופקדת הערובה הכספית בידיה של המדינה. עם מיצוייה של התכלית כאמור, קמה זכותו של הנאשם לקבל את כספי הערובה בחזרה, ועל המדינה המחזיקה בכספים אלה כנאמן הציבור, להחזירם לידיו תוך זמן סביר, בבחינת
כספי נאמנות שתכליתם באה אל קיצה."
ובהמשך:
"... למדינה לא נתונים הכוח והסמכות לעכב או לחלט כספי ערובה שניתנו על ידי נאשם לתכלית שחרורו מן המעצר, או לתכליות דומות במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, לצורך הסבתם לתשלום פיצויים עונשיים לנפגע עבירה. תכליתם של כספי הערובה נועדה להשיג מטרה מוגדרת שלשמה הופקדו הכספים בנאמנות בידיה של המדינה. בין תכליות הערובה לא נכללה מטרה להבטיח תשלום פיצוי למתלונן. בלא הסמכה מפורשת, אין המדינה, בתורת נאמן על כספי הערובה, רשאית להועידם למטרה אחרת, חשובה ככל שתהא. הערובה פוקעת עם פקיעת התכלית שבשלה ניתנה, ובדרך כלל עם סיום הליכי המשפט. עם פקיעת התכלית כאמור, על המדינה בתורת נאמן על כספי הערובה להחזירם למפקיד."
במקרה דנן, אין טענה כי הנאשמים הפרו את תנאי שחרורם ואין גם חולק כי הכספים שהופקדו נועדו להבטיח התייצבותם להליכי משפט. משכך, הותרת כספי ערובה שהופקדו בנאמנות אצל המאשימה לאחר שתכלית הפקדתם בידיה - באה אל קצה, יש בה משום שינוי ברור ומובהק של מטרת ההפקדה המקורית, תוך המרתה לתכלית אחרת - קרי, פיצוי המתלונן וקיזוז הקנס שהוטל בהליך העיקרי- זאת בשעה שלא קיימת סמכות בחוק לעשות כן.
לדעתי, יש בכך משום הפרה של זכות יסוד של הנאשמים - זכותם לקניין, ובנוסף, הפרה של חובת הנאמנות שחבה המאשימה כלפי הנאשמים.
מטעמים אלו, מצאתי לנכון להורות כי סכומי הערובה שהפקידו המבקשים ו/או מי מטעמם במסגרת החלטת השחרור, כפי שניתנה בתיק מ"ת 36120-07-12, יוחזרו להם באמצעות העברתם לידי בא כוחם, כמפורט לעיל.
ניתנה היום, ה' תמוז תשע"ג, 13 יוני 2013, בהעדר הצדדים.